חרטתו של הבטא, היא לא תתחנן הפעם

במשך חמש שנים, גדעון—הבטא של אחי—ואני ניהלנו סוד. היינו אמורים להכריז על הזיווג שלנו בפסטיבל ההיפוך החורפי של הלהקה. במקום זאת, הוא נשף חם נגד אוזני. "מותק, אנחנו שוכבים כבר חמש שנים. נמאסת עליי. מצאי מישהו אחר לטקס הסימון, בסדר?" לא בכיתי. רק הנהנתי בשקט ובשלווה. "בסדר." רק מפני שבחיי הקודמים התחננתי אליו בדמעות שישלים את הקשר. אחרי שסימן אותי סוף סוף, הוא נעשה קר. הוא לא העיר אותי שוב על ידי שפשוף סנטרו המזוקן נגד מצחי. אפילו כשעשינו אהבה, הוא עצם עיניים, כאילו היה... בחיי, הוא עזב אותי. הוא הלך לנחם את המצילה שלו, אוולין. הפצע הישן שספגה כשהצילה אותו התפרץ מחדש, ושלח אותה לסחרור נפשי. באותו רגע הבנתי סוף סוף. סימן שהייתי צריכה להתחנן עבורו לא היה אלא קללה, פצע שלעולם לא יגליד. הפעם, נסוגתי עם חיוך, הסרתי את ידו ממותני. "אתה צודק. גם אני נמאסתי מזה. סיימנו." מישהו אחר, רק משתמש בגוף שלי. כשהייתי בייסורים בלידת הגור שלנו, נאבקת...