לב בלתי נשכח

יום לפני החתונה, ארוסי אלכסנדר נפטר בתאונה טרגית. כולם בוודאי חשבו שאשקע באבל. אבל לא הזלתי אפילו דמעה אחת, ולא איבדתי את העשתונות. חמש שנים חלפו. במלון יוקרה במנהטן, הוא — שמת כביכול — "קם לתחייה". ולא רק זה: הוא מתעלס בגלוי עם אחותי החורגת מרג'ורי. באמצע אולם המסיבה, הוא הצמיד אותה לחצי ספה כשהוא חשוף מחזהו, פישק את רגליה ודחף בעוצמה. גניחותיה הצווחניות הדהדו בחלל, ושפע אמצעי המניעה הפזורים על הרצפה העידו על עוצמת המעשה. כשהוא הבחין בי, במקום לעצור, הוא דחף אותה חזק עוד יותר והעלה חיוך של ניצחון. "היית הארוסה שלי, נכון? חיכית חמש שנים? איזו דבקות, זה מגעיל. אבל בתור פילגש אני מוכן להשאיר אותך. שני, רביעי, שישי — מרג'ורי; שלישי, חמישי, שבת — את. תודי לי." חייכתי ואמרתי: "אולי טעות בזיהוי?" אלכסנדר לא יודע שבאותו יום, ממש לפני התאונה, קיבלתי "סרטון מסוים". שהוא לא יודע שבמשך חמש השנים שהם התהוללו באירופה, אני כבר נישאתי ויש לי בת בת ארבע. ושהוא לא יודע שבעלי הוא "דודו" — השליט האמיתי של משפחת קרטר.