הוא אמר, "לכי למות"

בטרקלין ה-VIP של קזינו מחתרתי, מייב, הנסיכה של משפחת פלקונה, כבר הייתה שתויה לגמרי. באווירת האלכוהול, מישהו דחף אותה לחשוף את הדבר הכי חסר הבושה שעשתה אי פעם כדי לזכות בדון. היא סובבה את הכוס שלה, הצביעה עליי בזמן שחילקתי קלפים מאחורי השולחן, ופרצה בצחוק פרוע. "לפני שבע שנים, כשדקלן היה בתרדמת אחרי חילופי יריות, לקחתי את הטלפון הפרטי שלו. ומחקתי את הודעת המצוקה שהכלבה ההיא שלחה לו. כל זכר אחרון ממנה. ואז עניתי בשמו: את נטל. לכי למות." "אף פעם לא תנחשו מה קרה אחר כך. האידיוט הזה עמד מחוץ לבית המסתור כל הלילה בגשם זלעפות, כמו כלב משוטט. כמעט מתתי מצחוק..." החדר התפוצץ בצחוק גס. רק הגבר שישב על כס בראש השולחן נשאר שקט. כוס הוויסקי המגולפת בידו התנפצה ברעש חד. דם התערבב עם המשקה הענברי, זלג על הוורידים בגב ידו וטפטף על השטיח. עיניו הדם-אדומות והרוצחות היו נעולות עליי. בחיוך שליו חילקתי את קלף החור האחרון מולו והגשתי ממחטת משי לבנה ונקייה. "דון דקלן, כדאי שתנגב את היד. דם על הלבד זה מזל רע." אחרי הכול, יש כתמים שלעולם לא נשטפים.