גנבי לי את הנעליים, כרעו ובכו

אני הבת של ראש כנופיה. הבעיה היא שמאז שאני ילדה לא אהבתי אלימות. כל מה שאני רוצה זה לחיות חיים של אדם רגיל. כשאבא שלי הבין שאני עדיין רווקה בגיל 28, הוא הציב לי אולטימטום וכפה עליי לצאת לדייט עיוור. אחרת, הוא לעולם לא יכיר בי כבתו. עד מהרה אני מגיעה למקום הדייט העיוור. כשאני חולפת על פני חנות יוקרה, תיק יד מושך את עיניי. בדיוק כשאני עומדת לשלם עליו, אישה קופצת מאחוריי ומטיחה כרטיס שחור על הדלפק. "אני קונה את התיק הזה, וזה סופי! תארזו לי אותו!" אני אומרת לאישה בנימוס, "גברתי, אני זו שרוצה לקנות את התיק הזה קודם." unexpectedly, האישה מתחילה להשתלח בי בשחצנות. "מסכנה מרוששת כמוך רק זכאית ליהנות מהמראה של התיק הזה! עופי מכאן! אני המזכירה של מר כהן קמפבל, המנכ"ל של סקייריץ' קורפ! אין בעיר הזו מי שיש לו האומץ לריב איתי על הדברים שאני רוצה!" כהן קמפבל? זה לא בן הזוג של הדייט העיוור שלי? אני שולפת את הטלפון ומתקשרת אליו מיד. "כהן, אתה בכלל יודע שלמזכירה שלך יש הרגל להשתמש בשם שלך רק כדי להציק לאחרים?"