לב שלא הצליח לשכוח

יום לפני החתונה שלנו, ארוסי אלכסנדר קרטר נהרג בתאונת דרכים מזעזעת. כולם חשבו שאתמוטט, שאאבד את דעתי מרוב צער. אבל לא. לא בכיתי ולא עשיתי סצנה. חמש שנים לאחר מכן, במלון יוקרה מהשורה הראשונה במנהטן, האיש ההוא "חזר מן המתים". הוא שכב בגלוי עם אחותי החורגת, מרג'ורי. חשוף חזה וחצוף, הוא הצמיד אותה למיטת מנוחה באמצע מסיבה פתוחה, הכריח את רגליה להיפתח וחדר לתוכה בלי שום ריסון. גניחותיה הצווחות חתכו את החדר. ערימה של קונדומים משומשים על הרצפה הבהירה שהם היו בזה זמן רב. כשהוא הבחין בי עומדת לבד, הוא לא עצר. הוא דחף חזק יותר, הוציא ממנה צעקות חזקות אף יותר, ואז הביט בי בחיוך יהיר. "אז את הארוסה שלי?" הוא אמר בשחצנות. "חיכית לי חמש שנים?" הוא לעג. "עד כמה את נואשת? אובססיה כזאת היא מפחידה. ובכל זאת, מכיוון שאת כל כך אוהבת אותי, אני אהיה נדיב. אני יכול להשאיר אותך כמאהבת שלי. אבל התואר של גברת קרטר שייך למרג'ורי. ימי שני, רביעי ושישי הם שלה. ימי שלישי, חמישי ושבת, אני אבוא אלייך. תהיי אסירת תודה." חייכתי. "טעית בזיהוי." מה שאלכסנדר לא ידע הוא שבליל תאונת הדרכים שלו, קיבלתי סרטון. מה שהוא לא ידע הוא שבזמן שהוא ומרג'ורי בילו חמש שנים חסרות דאגות באירופה, אני כבר התחתנתי—ויש לי בת בת ארבע. ובעלי היה הדוד שלו, הכוח האמיתי מאחורי משפחת קרטר.