לשבור את קשר הדם לפני עלות השחר

ביום ההולדת שלי הגעתי בדיוק בזמן למסעדת "טרקלין משתה הדם" היוקרתית שדניאל קוק הזמין, נרגשת באמת מהערב שהיה לפנַי. בפעם השביעית שמלצר עבד־דם ניגש אליי בחיוך מנומס לשאול אם אני מוכנה להזמין, הטלפון שלי סוף סוף הואר בהודעת iMessage מדניאל. "משהו דחוף עלה במועצת הזקנים. תזמיני לעצמך כוס פלזמת דם. אל תחכי לי." שנייה לאחר מכן גללתי ישר אל פוסט חדש באינסטגרם. של אהבתו הראשונה. קמילה בנט. בת אליטה טהורת־דם. בתמונה דניאל ישב ליד שולחן והעיף מבט אדיש בתפריט. הוא אפילו הגיש מפית דם ממשי משובח למישהו שמחוץ לפריים, תשומת ליבו בבירור במקום אחר. הכיתוב אמר: "ישנתי כל כך הרבה זמן בעולם הישן. מישהו דאג שאחזור לניו יורק ואגווע ברעב כי לא אצליח לקרוא את התפריט, אז הוא מפנק אותי במשתה הולם." ככה סתם, כל הערב איבד את טעמו. החזרתי את התפריט, שנכתב כולו בלטינית ארכאית שלא הצלחתי אפילו להתחיל לפענח, למלצר עבד־הדם. "אני אקח אחד מכל דבר ממבחר 'עתודת הדם' המיוחד שלכם." עד שסיימתי לאכול וארזתי את השאר לקחת איתי לאחוזתי התת־קרקעית במנהטן, הטלפון שלי הוצף בשיחות שלא נענו. עשרות. כולן מדניאל. האחרונה הייתה הודעת קול. "היי, אל תחשבי על זה יותר מדי. קמילה רק התעוררה ועוד לא מכירה את ניו יורק. רק עזרתי לה למצוא ארון קבורה מתאים לתרדמת. בפעם הבאה. אני מבטיח לפצות אותך בארוחת ערב יום הולדת אפילו טובה יותר." לא הגבתי. מערכת יחסים שממשיכה לשרוד על הבטחות של 'בפעם הבאה'... האם זה באמת משהו ששווה לחכות לו, במיוחד למישהי כמוני, חברה בגזע הערפדים שהזמן פרוש לפניה עד אין קץ?